ככל שהמדענים שואפים למצוא פתרונות למגיפה המודרנית של בעיות בריאות הקשורות להשמנת יתר, הם מגלים מערכת מורכבת במוח שתורמת תרומה משמעותית לפגיעה באיכות החיים ולעלייה הדרמטית בהוצאות הבריאות כתוצאה מהמגיפה הזאת.

 כתב העת הרפואי{LRM} Obesity ("השמנת יתר") הקדיש גיליון שלם לתגליות חדשות שקשורות לתפקיד המוח בהשמנת יתר. אני רוצה להתמקד בתגליות העיקריות שהן לפי דעתי החשובות ביותר נכון להיום. 

המוח והתיאבון

גם אובדן תיאבון (אנורקסיה) וגם תיאבון מופרז מבוססים על מנגנונים מסוימים במוח. לכאורה מדובר בשני מצבים מנוגדים, אבל יש להם לא מעט מן המשותף. שני המצבים הנ"ל משקפים שינויים במנגנוני בקרה מרכזיים שמנציחים את הפגיעה בבקרת התיאבון וגם מובילים לסיבוכים מטבוליים, כלומר ירידה משמעותית במשקל במקרה של אנורקסיה או השמנת יתר ותנגודת לאינסולין.

המוח הוא מנצח התזמורת. הוא משפיע על השינויים בתיאבון שנדרשים כדי לשמור על המצב התזונתי הקיים שלנו. זה בהחלט הגיוני, כי המוח הוא האיבר הפעיל ביותר בגוף מבחינה מטבולית. הוא מקבל כ-40% מהתזונה הנדרשת לתפקוד תקין. הוא נלחם כדי לשרוד.

 בכל המוח קיימים תאים שמסוגלים לחוש את המצב התזונתי ולהעביר את המידע הזה לאזורי מוח אחרים, מה שמשפיע גם על חילוף החומרים וגם על התיאבון. יש במוח אזורים מסוימים בהם הריכוז של תאים מסוג זה גבוה במיוחד. כיום מדענים מגלים איך המוח משלב את המידע על שינויים קצרי-טווח בזמינות של חומרים מזינים, בקונטקסט של מאגרי אנרגיה ארוכי-טווח. לדוגמה, מדענים גילו כי איתות מסוים יכול לגרום לתגובות שונות במוח, בהתאם למצב החומרים המזינים ולרגישות לאינסולין. אם יש נגישות למזון והוא מעובד כנדרש, המוח יכול להגיב לאיתות הזה ביצירת תחושת שובע. מצד שני, אם מדובר באדם מורעב או במקרה של תנגודת לאינסולין אותו האיתות מתאי המוח מתפרש באופן שונה לחלוטין, מה שעלול להוביל לתחושת רעב חזקה ולחילוף חומרים איטי יותר. גם באנורקסיה וגם בהשמנת יתר התגובה לאיתות היא צולבת. 

היעד הטיפולי הן במקרים של אנורקסיה והן במקרים של השמנת יתר הוא לסייע למוח לחזור ולפרש את האותות המשפיעים על בקרת תיאבון בצורה תקינה, במטרה לאפס את המנגנונים האלה ולהחזיר לגוף את המשקל וחילוף החומרים התקינים.

המוח, האכילה והמאזן הקלורי:

בגיליון המדובר של כתב העת Obesity פורסם מחקר שהוצג בכנס בהשתתפות שבעים מדענים מכל רחבי העולם שנערך בשווייץ במשך יותר משבוע. כותרת התכנית הייתה "כל הדרכים מובילות אל המוח: בקרה עצבית של הומאוסטאזיס אנרגטי בבריאות ובחולי." המטרה הייתה לכנס את כל אותם המדענים כדי שהם ישתפו ויציגו את התובנות שלהם בעניין השפעת המוח על בקרת האכילה והמאזן הקלורי. הוצגו בכנס תגליות חשובות רבות. להלן התגליות המעניינות ביותר בעיניי:

  • יש הבדלים בין גברים לנשים באזורי המוח החשובים האחראים לבקרת תיאבון וחילוף החומרים. מעניין כי אמנם גם גברים וגם נשים סובלים מהשמנת יתר במידה די שווה, אבל נשים לפני חידלון וסת סובלות פחות מסוכרת, יתר לחץ דם וסיבוכים אחרים של השמנת יתר בהשוואה לגברים. אם כן, השמנת יתר משפיעה על גברים ועל נשים בצורה שונה. בהיפותלמוס של נשים קיימים קולטני אסטרוגן ספציפיים שמונעים את הסיבוכים המטבוליים הנקשרים להשמנת יתר. אחרי חידלון וסת חלה עלייה עצומה בשיעור של השמנת יתר וסיבוכיה בקרב נשים. הירידה ברמת האסטרוגן אחרי חידלון וסת גורמת לאובדן ההשפעה המגינה שלו. כדי להתגבר על אובדן האסטרוגן, צריך לנצל את מנגנוני הגיבוי אצל נשים לאחר חידלון וסת שאחראים לבקרת התיאבון וחילוף החומרים (ראו הערות למטה).
  • ההורמון פפטיד דמוי גלוקגון-1 (GLP-1) המיוצר במעי מסתמן כפפטיד החשוב ביותר במערכת העיכול, בגלל השפעתו הייחודית לחיזוק השפעות האינסולין, לצד מגוון השפעות אחרות שבסופו של דבר מייצרות תחושת שובע חזקה.
  • מערכת האנדוקנבינואידים במוח (ECS) היא מערכת מורכבת של קשרי גומלין הנשלטים על-ידי תרכובות שמיוצרות בתוף הגוף ומדמות את השפעתם של קנבינואידים חיצוניים, כמו התרכובות שמכילה מריחואנה. כל שינוי באיתות ב-ECS מקדם התפתחות של השמנת יתר, תנגודת לאינסולין ועלייה ברמות השומנים בדם. תיקון ההפרעה הוא יעד חשוב לטיפול בהשמנת יתר ובהפרעות מטבוליות.

תמיכה תזונתית

לפי הניסיון שלי, מדענים רבים יודעים היטב לסמן את הנקודות החשובות, אבל פחות טובים בחיבור בין הנקודות. להלן המסרים העיקריים שלי מהמחקרים המתוארים למעלה שמחברים בין כל המחקרים, כולל המלצות מעשיות. 

נשים לאחר חידלון וסת זקוקות לתמיכה כדי לסתור את הירידה באסטרוגן. לדוגמה, הן צריכות לשפר את הרכב המיקרוביום של המעי, לשפר את הרגישות לאינסולין, לאכול יותר ירקות טריים ולהשתמש בחומצה לינולאית מצומדת (ב-Tonalin). מחקר אחד הראה כי נשים, אבל לא גברים, שקיבלו את החיידק Lactobacillus rhamnosus הורידו במשקל פי שניים יותר מקבוצת הפלצבו לאחר 12 שבועות. התוצאה הזו מסקרנת למדי, אבל היא מעידה על כך שנשים כנראה רגישות יותר לשינויים באוכלוסיית חיידקי המעי ולהשפעתם על הרגישות לאינסולין והתיאבון. ההמלצות לשפר את הרגישות לאינסולין ולאכול יותר ירקות גולמיים (במיוחד ירקות ירוקים) גם מבוססות על מחקרים חדשים שהדגימו אצל נשים תגובה חזקה למהלכים האלה. לבסוף, חומצה לינולאית מצומדת בצורה של Tonalin הדגימה את התוצאות החיוביות ביותר בקרב נשים לאחר חידלון וסת (המינון המקובל הוא 1,000 מ"ג שלוש פעמים ביום). צורות אחרות של חומצה לינולאית מצומדת לא הצליחו להדגים תוצאות עקביות. ייתכן שהיתרון של Tonalin משקף השפעות ייחודיות על ויסות של מספר אתרי פעולה, כולל השפעה על מערכת האנדוקנבינואידים במוח (ראו למטה). 

באשר ל-GLP-1, כבר ציינתי בעבר את היכולת העצומה של תרכובת הסיבים התזונתיים הידועה בשם{LRM} PGX להגדיל את הייצור והשחרור של GLP-1. PGX הוא הסיב הצמיגי והמסיס ביותר שגילו אי-פעם. הודגם כי PGX מביא לעלייה משמעותית ב-GLP-1. הורמון זה מופרש על-ידי תאים מיוחדים הידועים בשם תאי L במעי הדק ובמעי הגס לאחר אכילה. PGS לא רק מביא לשחרור של GLP-1 למחזור הדם בפעימות. הודגם כי ככל שהוא עובר לאורך מערכת העיכול, הוא גם מגדיל את מספר תאי ה-L במערכת העיכול. המנגנון הזה מסביר את ההשפעה המתמשכת של PGX ליצירת תחושת שובע. בין המזונות האחרים שגורמים לעלייה ברמת GLP-1 חלבון מי גבינה, צריכת סיבים גבוהה וירקות עלים ירוקים.

לבסוף, בעניין מערכת האנדוקנבינואידים, זכרו שמדובר במערכת מוחית המבוססת על שומנים. משמעות הדבר היא שהיא מתבססת במידה רבה על ההשפעות של שומנים. שומנים מהתזונה חשובים ביותר לתפקוד תקין של המערכת הזו. בפרט, המערכת זקוקה לשומנים חד-בלתי רוויים מאגוזים, זרעים, שמן זית ואבוקדו כדי לתפקד כראוי. נראה שגם לחומצות שומן אומגה-3 ארוכות-שרשרת שמצויות בדגי מים קרים כמו סלמון ובתוספי שמן דגים הן חיוניות עבור המערכת הנ"ל. מומלץ לקחת 1,000-3,000 מ"ג של {LRM}EPA+DHA מדי יום. ייתכן שגם לחומצה לינולאית מצומדת יש השפעה מסוימת, במיוחד אצל נשים לאחר חידלון וסת.

הפניות:

Westerterp-Plantenga M (ed.). All Roads Lead to the Brain. Obesity 2016:40(2).